החלטה בתיק ת"א 20037-01-13

רקע עובדתי:

1.         בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2.         התובעת הגישה ביום 10/1/2013, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כנטען עקב טיפולי הקרנות כנגד מחלת הגזזת, אותן קיבלה בילדותה, מבלי שהנתבעת הזהירה ו/או יידעה אותה בדבר הסכנות הרפואיות הטמונות בהן.

3.         התובעת טוענת בתביעתה כי כתוצאה מרשלנות הנתבעת התפתח באין מפריע גידול מסוג אדנומה בראש התובעת כתוצאה מטיפולי ההקרנות, וגילויו המאוחר, שגרמו לה נזקים חמורים. התובעת עברה ניתוח להסרת הגידול בשנת 1988, אולם בגלל הקושי לכרות כליל את הגידול, היה צורך בהמשך טיפול, ואחר כך בהקרנות. ביום 18/2/08 ועדה רפואית לערר, לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת קבעה למשיבה נכות משוקללת בשיעור 65%.

טענות הנתבעת:

4.         הנתבעת טוענת כי מאז המועד הנטען של ההקרנות חלפו כ- 60 שנה. מסעיף 40 לכתב התביעה עולה, שהנתבעת סבלה מתסמינים לאורך שנים, עובר לגילוי הגידול בשנת 1988, הגם שהם מוכחשים, שהיה בהם כדי לעורר את חשדה ולגשת לבדיקה מעמיקה. אף בהתעלם ממועד הופעת התסמינים הלכאוריים, הרי שמרגע גילוי האדנומה בחודש אוקטובר 1988, המחלה בגינה תובעת, היה עליה להגיש התביעה בסמוך למועד הגילוי. גם בסמוך למועד הגילוי וכנטען בסעיף 10 לכתב התביעה, התובעת טענה, כי לאחר לידת ילדה השלישי, החמירו כאבי הראש מהם סבלה במשך השנים, וכן החלו להופיע אצלה שינויים הורמונאליים וגופניים. הנתבעת טוענת כי מכתב התביעה עולה שהתובעת סבלה מזה זמן רב מתסמינים, אשר היה בהם כדי לגרום לה לבחונם לעומק ובהתאם להגיש את תביעתה. אף בהתעלם מהם, הרי שמרגע שהתגלתה האדנומה בראשה ועד למועד הגשת התביעה חלפו 25 שנים, לפיכך יש לסלק התביעה מחמת שיהוי או התיישנות.

5.         בנוסף טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות גם בהיבט של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באשר הודגש בפסיקה, כי סעיף 89(2) לעניין נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן, אינו מאריך התקופה של 7 שנות ההתיישנות מיום גילוי הנזק, ומטרתו לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת תביעות, כך שבכל מקרה לא יידחה מרוץ ההתיישנות מעבר ל-10 שנים מיום אירוע הנזק.

            הנתבעת טוענת, שאינה מתעלמת מהאמור בע"א 4257/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל (22/2/12) (להלן: " פס"ד מולהי"), אולם אחד מהתנאים ששם הוא, כי "העובדות הנדונות נעלמו אף בפועל מידיעתה של התובעת". דהיינו, המדובר בטענה עובדתית בדבר ידיעתה או אי ידיעתה הסובייקטיבית של התובעת, לפיכך נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה. בענייננו, ראשון הנזקים הנטענים ארע ואף התגלה לכל המאוחר בשנת 1988, ומאז ועד הגשת התביעה חלפו כ- 25 שנים, ומכאן שתביעת המשיבה התיישנה ויש לדחותה.

טענות התובעת:

6.         לטענת התובעת, בהתאם לסעיף 8 לחוק ולפס"ד מולהי, לא התיישנה תביעת המשיבה, משום שעד ליום 12/1/06, נעלמה ממנה עובדת רשלנות הנתבעת, אשר מהווה את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה. לפיכך, מועד התגבשות עילת תביעת המשיבה הינו ביום 12/1/06, והתביעה שהוגשה ביום 10/1/13, לא התיישנה.

התובעת טוענת כי עניין מולהי, עסק בשאלת התיישנות תביעה במקרה זהה לחלוטין לענייננו, ונקבע שם, שעד שניתן פסק-הדין בע"א (מחוזי-ירושלים) 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (12/1/06) (להלן: " פס"ד ראובן"), לא היה התובע מודע לפרטים החיוניים לצורך התגבשות עילת התביעה שלו, ולכן לא ניתן היה לצפות כי יגיש תביעתו במועד מוקדם יותר. בפס"ד ראובן נקבע כממצא עובדתי, כי ברשות הנתבעת היה מצוי מידע החל משנות השמונים של המאה הקודמת, לפיו סיכויים של מוקרני גזזת לפתח גידולי מוח גבוה משמעותית מהסיכוי של האוכלוסייה הכללית להיווצרות גידולים אלה. על-אף שמידע זה היה קיים ברשות הנתבעת, הוא לא נמסר לאוכלוסיית המוקרנים. פסקי נוספים שניתנו אחריו, כמפורט בתגובה, ובטרם ניתנה ההחלטה בעניין מולהי, קבעו ממצאים זהים לגבי רשלנות המדינה באי יידוע אוכלוסיית המוקרנים, חרף המידע שהיה מצוי בידי המדינה עשרות שנים. המידע החמור, אשר נקבע כממצא עובדתי בעניין ראובן, מהווה הבסיס לעילת התביעה נשוא התגובה. לא די בכך שהמידע החמור לא היה מצוי בידי התובעת בטרם פרסום פס"ד ראובן, אלא נראה שהנתבעת עשתה ככל שביכולתה על מנת להסתירו מהציבור.

בנוגע לתחולת סעיף 89(2) לפקודה, הרי שלא היה מקום לטעונו בהתאם לפסק-דין מולהי, הואיל ובין היתר נקבע שם, כי לצורך עניין טענת ההתיישנות, אין נפקות למועד ידיעת התובע בדבר הנזק שנגרם לו ובדבר ההקרנות שעבר, ומרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד בו נודע לו עניין התרשלות המדינה באי יידועו על השתייכותו לקבוצת סיכון, חרף שמידע זה היה מצוי ברשותה משך עשרות שנים. פס"ד מולהי קובע מבחנים בהם צריכה לעמוד הנתבעת, כדי להוכיח כי חל בעניינה חריג הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק. בענייננו, כל אחד מהמבחנים מתקיים ביתר שאת. פסק-דין מולהי השתרש בפסיקה כמפורט בתגובה, וברע"א 3946/12 המועצה הדתית עכו נ' תורג'מן (5/6/12), הורחבה הלכת מולהי.

7.         מעבר לכך טענה התובעת, למעלה מהצורך, כי הנתבעת פספסה זה מכבר את ההזדמנות שלה לטעון לטענת התיישנות, משלא נטענה בהזדמנות הראשונה.

דיון והכרעה:

8.         לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. בסעיף 5(1) לחוק נקבע, כי תקופת התיישנות שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים.

            בסעיף 8 לחוק, אשר עניינו התיישנות שלא מדעת, נקבע כי:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה ".

9.         בע"א (מחוזי-ירושלים) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (12/1/06), נדון ערעור על פסק-דין של בית משפט קמא, שדחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לפי הטענה, על-ידי הנתבעת. בכתב התביעה שהגישה המערערת לבית-משפט קמא, נטען, בין היתר, כי כאשר המערערת הייתה בת שנה, קיבלה יחד עם אחיה הקרנות נגד מחלת הגזזת וכתוצאה מכך לקתה בשני גידולים בראשה. כנגד המדינה נטען, כי התרשלה באופן ביצוע ההקרנות והטיפול בנושא ההקרנות בשנים שלאחר מכן, עת נודעו לה הסיכונים העלולים לנבוע מההקרנות, ובפרט הסיכון המוגבר לחלות בגידולים מסוג מנינגיומה. באותו שלב, נמנעה המדינה מלבדוק, לטפל ולעקוב אחר החולים שקיבלו את ההקרנות ולהזהירם כי קיים חשש מוגבר להופעת גידולים (להלן: "חובת היידוע וההתרעה").

ביום 12/1/06 קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי לאחר שנודע למדינה דבר קיום קשר סטטיסטי בין ההקרנות שביצעה להופעת גידולים, ברמת וודאות גבוהה כזו שהתקיימה החל משנות ה-80, חלה עליה החובה ליידע את האנשים שהוקרנו על ידה בדבר היותם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה בגידולים.  קביעות בית המשפט המחוזי אושרו בפס"ד של בית-המשפט העליון, ברע"א 5500/09 מיום 20/7/10 (ראה לעניין זה: ע"א 4275/10 להלן) .